עץ פרק ב'

פרק א' - כאן

גזע העץ הוא החלק של העץ המופיע מעל לפני האדמה. הגזע הבודד (בניגוד למספר גזעים בשיחים, למשל) והרכבו הייחודי הינם המאפיינים העיקריים של העצים.
הגזע מקביל לגבעול אשר ניתן לראות ברוב הצמחים האחרים, אלא שבגזע העץ העצה - רשת העורקים המעבירים מים ומינרלים מהשורש אל שאר חלקי הצמח - והשיפה - הרשת המעבירה תרכובות אורגניות - התעבו והתקשו בצורה ניכרת, עד שהפכו לרקמה העצית המוכרת לנו.

השכבה החיצונית ביותר של הגזע היא האפידרמיס (Epidermis). ברוב המקרים נסדק האפידרמיס עקב התרחבות הגזע ומתקלף מעצמו. בין האפידרמיס והשיפה מצויה רקמה נוספת, הפרידרם (Periderm), אשר מתפתחת בדרך כלל במשך השנה הראשונה לחיי העץ. רוב הפרידרם מורכב מתאים מתים של שעם; תאים אלו מפרישים שעווה ההופכת את הפרידרם לבלתי-חדיר למים ולאוויר.  

קליפת הגזע מוגדרת ככלל הרקמות המצויות בצד החיצוני של הקמביום.
הקליפה כוללת, לפיכך, את האפידרמיס, את הפרידרם ואת השיפה. הפרידרם מופיע בדרך כלל במספר שכבות, והאופן שבו הן מונחות האחת על השנייה קובע את המראה החיצוני של הגזע. במספר גזעים מופיעים קשקשים, באחרים טבעות, אך קליפות רוב הגזעים נראות כ"פשרה" בין הקשקשים והטבעות.
שכבת הגזע הפנימית ביותר, הליבה, מורכבת מתאים גדולים המשמשים להובלה ולאחסון פחמימות, בעיקר.

ענף / בד
"וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כה, יג)
"אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ז, עמוד א')

שעם
שעם הוא חומר עצי, נקבובי וגמיש, אשר נמצא בקליפות צמחים כאלון השעם (Quercus suber) ומשמש את האדם למגוון שימושים. רוב השעם בעולם מופק בפורטוגל.
גמישותו של השעם ואי חדירותו לנוזלים הופכות אותו לחומר מתאים לייצור אטמים, פקקי בקבוקים, ובפרט בקבוקי יין.  צפיפותו הנמוכה של השעם הופכת אותו למתאים לייצור מצופים לדיג, ויריעות שעם משמשות לריצוף ולייצור לוחות מודעות. ידוע על שימוש בשעם לכל הפחות לפני כ2,600 שנה על ידי האטרוסקים באיטליה.

בלוט
בָּלוּט, או אגוז האלון, הוא פריו של עץ האלון.
הבלוט מכיל זרע בודד (לעתים רחוקות שני זרעים), עטוי קליפה נוקשה עטוית קשקשים, שצורתה כצורת כוס קטנטנה או כצורת גביע קטן והיא נקראת סַפְלוּל‏‏. גודל הבלוט עשוי להשתנות בין מין אחד למשנהו. אורכו נע בין 1 - 6 ס"מ ורוחבו נע בין 0.8 - 4 ס"מ. זמן הבשלת הבלוט נע בין 6 חודשים ל 24 חודשים (תלוי במין).
מקור שמו של הבלוט הוא מהשורש העברי ב.ל.ט., כנראה מפני שזרעו של הבלוט בולט החוצה מהספלול שלו.
הבלוט מופיע במקורות העבריים כפרי עץ האלון (מסכת מנחות סג). ייתכן כי השם העברי לבלוט נובע מהמילה המקבילה בארמית "בָּלוּטא", או מערבית "בָּלוּט"‏‏.
הבלוט הוא מזין מאוד ועתיר באנרגיה. מידת החומרים המזינים שבו משתנה ממין אחד למשנהו, אך ככלל, הבלוט מכיל כמויות גדולות של חלבונים, פחמימות ושומנים בנוסף למינרלים שונים כסידן, זרחן, אשלגן וויטמינים.
בלוט עשוי להכיל גם את החומר טאנין, שהוא רעלן וטעמו מר מאוד. כמות הטאנין משתנה בין בלוטים ממינים שונים.

צנובר
צנובר הוא זרע אכיל של עץ האורן. באצטרובל, הצנובר מכוסה בקליפה קשה. החלק האכיל אינו פרי מבחינה בוטנית אלא זרע (לא אוכלים את הציפה). לצנוברים מקולפים חיי מדף ארוכים אם הם נשמרים בקירור וביובש. צנוברים בקליפתם (או צנוברים מקולפים בתנאי רטיבות) מתעפשים תוך שבועות ספורים.
 שמם הירושלמי של הצנוברים הוא פיניונס (מספרדית: piñones).

צנוברים מכילים 31% חלבון: תכולת החלבון הגבוהה ביותר מבין האגוזים. אחוז השומן כ 45% ופחמימות כ 5%. הערך הקלורי של הצנובר: 580 קלוריות ל-100 גרם. המינרלים העיקריים: אשלגן, זרחן ומגנזיום.

כמו כן מכיל הצנובר כמויות ניכרות של אבץ , ברזל  ומנגן .
 ב-100 גרם צנובר נמצאו 2.5 מ"ג ויטמין C תיאמין- 1.5 מ"ג ו0.28 מ"ג ריבופלבין.
 הצנובר הוא גם מקור טוב לסיבים תזונתיים.