אומנות הליבוד - הכרות ראשונית

כבר מזמן שאני רוצה להיכנס לנושא חדש לי לחלוטין - תכשיטים מלובדים.

הדרך שלי להתחיל היא בהכנת פוסטים בנושא וחקירה מעמיקה יותר.

מה זה בכלל לבד?


לֶבֶד, felt באנגלית, הוא בד רך, לא ארוג, עשוי מסיבי צמר שנדחסו יחד במכבש בחום גבוה.

באופן מסורתי הוא  מיוצר ידנית בעזרת דחיסה מים וסבון ונחשב לאחת מאמנויות הטקסטיל העתיקות בעולם.

איכות הלבד נקבעת לפי אורך סיבי הצמר ממנו נוצר - ככל שהסיבים ארוכים יותר כן הלבד עמיד יותר.
הלבד משמש, בין השאר, גם לייצור כובעים, נעליים, בדי איטום ולקישוט בעבודות אפליקציה.
כיוון שאינו ארוג ניתן לגזור אותו בלא שייפרם לכן משמש לאפליקציות ולייצור בובות.

קצת על ההיסטוריה של מלאכת הליבוד

העיסוק בהסטוריה של הלבד תופס תנופה בשנים האחרונות מכיוון שפריטים עתיקים נחשפים יותר ויותר בחפירות ארכיאולוגיות.
העניין הארכיאולוגי המדעי הראשוני עסק בתחילה יותר בטקסטיל ארוג, רקום ומקושט.

בד מלובד, אף שהינו חזק יותר מבד ארוג, נוטה להתפורר ולהתפרק במהירות רבה יותר בתנאי סביבה דלים ולכן פחות ממצאים נחשפו באותה תקופה.
הפריטים המלובדים שנחשפים בחפירות ארכיאולוגיות הינם פריטים שאוחסנו בתנאים כמעט מושלמים של שימור, או פריטים שנשתמרו קפואים בקברים בשכבות אדמה קפואות מבודדות מהאוויר.

ידוע כי הלבד הינו הטכסטיל העתיק ביותר. אנשים למדו ללבד לפני שלמדו לטוות, לארוג או לסרוג.

קראו עוד - כאן

 חומר הגלם העיקרי באומנות הליבוד הוא הצמר.

הצמר הוא סיב המופק משיער של בעלי חיים מבויתים, בדרך כלל כבשים.

הסיב המיוצר מכבשים מבויתות שונה משיער או פרווה בכך שיש לו יכולת להתקפל ולהסתובב ובכך ניתן "לתפוס" סיב אחד באמצעות סיב שני וליצור מהם חוטים.

תכונה זו של הסיב מאפשר לו לשמור על החום, שכן האוויר שנתפס בקפלים מבודד מחום.

צמר גדל במספר צבעים טבעיים: חום, שחור, אפור ולבן והוא מסוגל להיצבע בצבעים רבים ועדיין שומר על גמישותו.

אחד ההיבטים החשובים ביותר לליבוד הוא מבנה הסיב.

בשל המבנה הסלילי של סיבי הצמר, הם  ניתנים למתיחה וחוזרים לאורכם במצבם המקורי כאשר הם משתחררים - אלסטיות.

אלסטיות  זו חשובה לתהליך הליבוד. ככל שרוחב הסליל גדול יותר, כך גדולות יותר הלולאות שהוא יוצר וככל שתדירות הלולאות גדולה יותר, כך הן קרובות יותר אחת לשנייה.
ככל שהלולאות קטנות יותר בגודלן (ותדירות הסלסול גבוהה יותר) כך הסיב מתלבד טוב יותר.

לשטח פני סיב הצמר דוגמת קשקשים.

כל קשקש על גבי הסיב מחובר לבסיס מרכז הסיב ומשוחרר בקצהו. הקצוות של הקשקשים הללו יוצרים צורה משוננת. 

ככל שהצמר עדין יותר מידת המשוננות שלו גבוהה יותר בהשוואה לצמר מחוספס יותר וככל שלסיב יותר קשקשים, כך הוא מתאים יותר לליבוד.

לדוגמא: לצמר המרינו יש 1200 "שיניים" לסנטימטר בעוד שלזנים אחרים יש 20 "שיניים" לסנטימטר.

הערך של סיבי צמר לליבוד נקבע ע"י מספר השיניים לסנטימטר מרובע של סיב וכן גם מידת המשוננות (חלק או כשיני מסור) משפיע על יכולת הסיב להתלבד.

צמר (אפילו טבעי) שמטופל בכומר כימי  המסיר את הקשקשים (ע"מ שניתן יהיה למשל לכבסו במכונת כביסה מבלי שיתכווץ) אינו מתאים לליבוד.

עובי הסיב גם הוא מרכיב מרכזי באיכות של מוצר מלובד.

צמר עבה ופחות נמתח, מתאים לשטיחים, שטיחי קיר ואולי תיקים גדולים.

צמר רך, יותר גמיש הוא מאוד נעים על העור ולכן יכול לשמש לשאלים וכובעים.
לשכבות של צמר עבה יש יותר חללים בין השכבות מאשר בצמר דק והקומבינציה של שני הסוגים תיצור בד דחוס וחזק. בנוסף, לסיבי צמר עבה יש קשקשים גדולים ועבים בעוד לצמר דק הקשקשים הרבה יותר קטנים במידתם.

מיקרון הוא יחידת המידה המעידה על איכות הצמר.

חומר הגלם העיקרי בעבודות הליבוד (נתעסק רק בתכשיטים) הוא הצמר.

הצמר המתאים לעבודות תכשיטים ועובודות קטנות ומהירות, הוא סרטי המרינו (17-20 מיקרון או דק יותר).

צמר המרינו מקורו בכבשי  המרינו הגדלים במקומות קרים ולכן איכותו גבוהה.

בצמר מרינו יש לטפל בזהירות. מאחר והוא טבעי יש לכבס אותו ביד במים פושרים ולייבש כשהוא פרוש של משטח ולא תלוי.

החומר הבא הוא סבון.

מומלץ סבון ללא ריח וללא תוספים, כמו הסבונים של פעם. אפשר גם עם סבונים רגילים

בעזרת מים וסבון מכינים את תמיסת הליבוד.

  על כל 700 מ"ל מים חמים (3 כוסות) יש להוסיף 5 מ"ל (כפית) של סבון מגורר.

המים הופכים להיות עם PH בסיסי התורמים לשינויים המתרחשים בצמר בזמן הליבוד.

(אפשר גם אחרת) 

עוד על החומרים והכלים - תקראו כאן.

בואו נתחיל בסדנה ראשונה להכנת הליבוד, שטיפה וקרצוף - כאן

מקורות

ויקפדיה, Reader

פורום אומנות הטקסטיל והליבוד-תפוז