10.11.2012

סכו"ם ושאר תכשיטים


לדמיון האנושי אין גבולות.

 האמן ניק גרקו לוקח חפץ כל כך יומיומי ופשוט, והופך אותו לתכשיט בעיצוב יחיד במינו.
גרקו מכופף ומעצב את שיני המזלגות וגם את גופם ובכך יוצר תכשיטים מקוריים , שלא ניתן למצוא באף מקום אחר.
מגוון התכשיטים של גרקו, הכולל טבעות צמידים ואף שרשראות, מעורר השראה.



סט כפיות עתיק  יכול להפוך לסט תכשיטים חדש ומיוחד.
מארלט שטראוס ומונק ואן זיל, מקייפטאון שבדרום אפריקה לא השליכו את הכפיות, הם בחרו לחרוט ולעצב אותם כתליונים מיוחדים ונדירים.
כל תליון בעצם מציג מעין סיפור ייחודי ומשמש כתכשיט יחיד מסוגו בעולם, כדרכם של עבודות יד מתוצרת בית.






וסתם להשכלה כללית...

לפני המצאת המזלג אכלו באירופה רק באמצעות סכין, כף ובידיים.
בני המעמדות העליונים, בעיקר הנשים שבהם, נהגו, על מנת שלא ללכלך את ידיהם, להרים את המזון מהצלחת ולאכול עם שני סכינים.

במקור המזלגות היו ישרים ודמו לקילשון. מבנה זה איפשר לאחוז במזון בזמן שחותכים אותו וכן להרים את המזון, אך לא לאסוף אותו. מזלגות כאלה שימשו במזרח התיכון במשך מאות שנים ואף הוזכרו בספר שמואל א':
וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים, אֶת-הָעָם--כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ.
וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר--כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ; כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.

במאה ה-11 הגיע המזלג לאיטליה, דרך האימפריה הביזנטית, ושימש להחזקת גוש הבשר בזמן שחתכו אותו (ואת הבשר עצמו אכלו בידיים).
רק במאה ה-16 נוצרו מזלגות עם שלוש וארבע שיניים שנועדו לאכילת פסטה, זו הייתה התקופה בה הפך המזלג לפופולרי באיטליה בקרב האצולה. מעמד הסוחרים החל להשתמש במזלג אחרי 1700.
המזלג החל להיות מקובל בבריטניה רק במאה ה-18. באותה עת פיתחו את המזלג המעוקל (המזלג בו אנו משתמשים כיום) בגרמניה.



לפי ממצאים שנשמרו (כגון הכף הפרסית העתיקה בתמונה) נראה שכפות שימשו תרבויות רבות במשך מאות שנים.
הכפות הראשונות, נראה שמקורן ביוון, שם נערך שימוש בכפות מקונכיות טבעיות. 
כפות עתיקות נמצאו גם במצרים שם הם הוכנו משנהב, צור ועץ, וסומנו בסמלים מהדת ובשטחי האימפריה הרומאית שם הם הוכנו מברונזה וכסף. 
הכפות לא חדרו לשימוש יום יומי, עד ימי הביניים. במהלך תקופה זו, כפות הוכנו בעיקר מעץ וקרני בעלי חיים, בעוד מספר אצילים השתמשו בכפות של כסף.

ב־1760, לאחר שינוים רבים, הפכה ידית הכף לישרה, בעוד הקערה קיבלה צורה ביצתית יותר (כאשר הצד הפונה החוצה הפך לצר יותר מזה המחובר אל הידית), ובכך נוצרה הכף בצורה אותה אנחנו מכירים היום.

בימי הביניים הכפות שימשו את כל המטרות אותן משמשים המזלגות היום.