חוטים, קרסים ומה שבינהם: ט"ו באב

חודש אב איננו חודש שכולו אבל ועצבות. בחודש זה חל אחד החגים שחגגו אבותינו.
התאריך איננו מקרי, על פי לוח הירח, תאריך ט"ו בחודש אב הוא התאריך של ירח מלא, שעוד מימי קדם היה לו קשר עם מחזור הפריון הנשי, שחפף, פחות או יותר, את חודש הירח (ומכאן השם העברי לחודש – ירח).
חמישה עשר באב הוא חג הבציר, חג המחולות בכרמים, חג האיחוד בין שבטי ישראל וחג האהבה – שבו התקשרו זוגות רבים בברית הנישואין בחיק הטבע.

בימי אבותינו נהגו בנות ירושלים לצאת בט"ו באב לשדות ולכרמים, כשהן לבושות בגדים לבנים ,על מנת שלא יהיה הבדל בין עשירה לענייה.הגברים שביקשו לשאת אישה, היו יוצאים לשדות ולכרמים, ומולם היה מתגלה מראה הנערות הצעירות הרוקדות ומחכות לבני זוגן. כשהיו מגיעים הבחורים, היו הנערות אומרות להם: "שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עינך בנוי; תן עינך במשפחה" כפי שנאמר כבר בתנ"ך" "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא,ל).

חמישה עשר באב (המכונה בקיצור ט"ו באב) נחוג כחג הפיוס והאהבה בישראל.
הדים לחג זה ניתן למצוא כבר במקרא בספר שופטים.
בסיפור פילגש בגבעה (שופטים פרק כא) מוצאת המסורת את האזכור העברי הקדום ביותר לחג, והוא מצוין כחג שנחוג "מימים ימימה". אמנם המקרא אינו מזכיר תאריך מפורש, אולם חז"ל (בסוף מסכת תענית) ייחסו את החג לתאריך ט"ו באב.
המשנה בסוף מסכת תענית, מתארת את החג כך:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת (רוקדות) בַּכְּרָמִים...

בחג זה היו בנות ישראל לובשות בגדי לבן שאולים, והולכות לרקוד בכרמים למצוא בני זוג שהיו באים בעקבותיהן.
הבנות היו משתבחות כל אחת במעלות שלה (ייחוס המשפחתי, יופיין וכד').

מדובר בחג שנהוג היה לחוג אותו באותם ימים רק בשילה. שילה הייתה ישוב עברי מצפון לירושלים, בו עמד המשכן במשך כמה מאות שנים לפני הקמת המקדש. המקרא מספר שכבר בימי השופטים, כלומר בימי ההתנחלות של השבטים העבריים בארץ, החג הזה נחשב כחג קדום, שנחוג "מימים ימימה". יש להניח על כן, כי לט"ו באב היו שורשים פגאניים קדומים, כנעניים ככל הנראה, שנספגו, כדרכם של מנהגים עממיים, אל תוך התרבות השבטית העברית הקדומה, ועברו סוג של "גיור".

באותו לילה בשילה יצאו הבחורות לחולל בכרמים, ככל הנראה כחגיגת קיץ של עת הבציר.
האויר חם, האדמה יבשה, הגפנים עמוסות ותשוקת החיים מפעמת בלב. באותו מקרה עליו מדווח ספר שופטים יצאו בחורים צעירים מבני שבט בנימין, התחבאו בכרמים וחטפו להם נשים מבנות שילה. זה יכול היה להיות אירוע חד פעמי, ואולי אפילו אירוע בעל מטען שלילי, אך למרבה הפלא לא כך הדבר!
המשנה מעידה כי חג זה, בו רקדו הבחורות בכרמים ונחטפו על ידי הבחורים נמשך עד ימי הבית השני ואף נחשב לאחד המועדים השמחים של השנה.

ט"ו באב הינו היום המקביל בלוח העברי והקשור בהופכיותו האסטרונומית לתאריך ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות הנחוג בימינו גם בנטיעת אילנות.
ט"ו באב משמש בהלכה כיום האחרון לנטיעה. אפשר להניח שט"ו באב היה חג של נטיעות, ולכן כשאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" אפשר שהתכוונו לבניית בתים חדשים בישראל (חתונות), והן לחג של נטיעות חדשות.

בזמן הגלות, בשל האבל, הצרות והריחוק מההוויה של עם החי בארצו, נזנח ונשכח מעמדו של החג. ציונו היחיד היה באי אמירת תחנון בתפילה כשאר ימי החגים וימים שיש בהם קצת שמחה.

כמו כן בספרי המוסר והחסידות מצוין יום זה כיום תחילה וראש לימי הדין ולכן חסידים ואנשי מעשה היו מתחילים לעשות כבר בו את חשבון הנפש, וכן לאחל את ברכת הכתיבה וחתימה טובה כפי שנהוג על כולם החל מראש חודש אלול.

בישראל לאחר כינון המדינה, חודש מעמדו של החג, ונחוג באופנים שונים לפי סוג הציבור, בחלקם ניתן לראות בו גרסה ישראלית של יום ולנטיין (Valentine's Day) ומכונה בהתאם "חג האהבה", שם זה אינו מופיע במקורות (ולא מתאים במשמעותו לתוכן המופיע במקורות).

אחד האירועים המסורתיים בציבור החילוני הוא ליל אהבה בחוף צמח שבכנרת, ובו מופעי זמר לקהל חוגגים גדול.
בשנים האחרונות יש לחג זה עדנה גם בציבור הדתי, ונהוג לקיים בו אירועי פנויים ופנויות שונים וחתונות.

לכבוד החג היפה הזה, ריכזתי לכם קצת משפטים אודות אהבה, ציטטות ומילים לאהובים.

כל התמונות נבנו בעזרת האתר של "דפוס גוליר"