צבעים - פרק ב'

כמו שכבר נכתב בפוסט הקודם, כל צבע הוא למעשה תדר, אורך גל של קרן אור.
אור הינו קרינה של מקור אנרגיה. לכל אחד מאורכי גל אלה יש צבע מיוחד משלו. 
אפשר לומר למעשה,  שצבע הוא בעצם עניין של אור. בלעדי אור אין צבע.
שילוב של כל הצבעים ביחד בעוצמה שווה, יוצרים צבע לבן. אור השמש למשל, הוא אור לבן.

תורת הצבע

ניוטון היה הראשון שקבע באופן מדעי שכאשר מעבירים קרן אור לבנה דרך מנסרה (ספקטרום) מקבלים את כל צבעי הקשת. הוא גם עשה ניסיון הפוך ו"אסף" באמצעות עדשה קמורה כפולה, את כל צבעי הקשת וקיבל שוב אור לבן.
תופעות אלה מתחילות בסגול ומתפשטות ברציפות על פני קשת הצבעים תכלת, צהוב, כתום ואדום. גלי אור קצרים אולטרא-סגולים, וארוכים אינפרא אדומים, אינם נתפסים ע ידי העין האנושית. בצבע הלבן מחזיר את כל הגלים הבהירים, לעומת זאת הצבע השחור קולט את כל הגלים הבהירים המגיעים אליו.

ב-1660 פורסמו ניסוייו אשר הניחו את היסוד להרכבת ה"משולש הצבעוני" – שלושת צבעי היסוד, אדום כחול וצהוב.

כל יתר הצבעים מורכבים משולשה צבעים אלה. מעגל הצבע נותן לנו הסבר אופטי של תכונת הצבע.
זוהי סכימה הכוללת, קודם כל, את שלושת צבעי היסוד הצבעים היסודיים.
הם נקראים כך משום שאין להפיקם ע"י ערבוב צבעים אחרים ולא ע"י ערבוב אופטי.

אם ערבבים כמויות שוות של שני צבעי יסוד מפיקים מהם צבע חדש, וכך נוצרים שלושה צבעים חדשים – ירוק, כתום וסגול.
המעגל מתחלק כעת לשישה צבעים; הוא מתפרד ל-12 חלקים, אם מערבבים שוב כל זוג של צבעים שכנים וכך עד שהעיגול יתחלק ל-48 חלקים ויהיה לנו מעבר כמעט רצוף של צבעים – תופעה שניתן לראות אותה בצורתה המושלמת בספקטרום.
צבעים הנוצרים מערבוב של שני צבעי יסוד נקראים צבעים משלימים, כי הוא ישלים את צבע היסוד שאינו בערבוב.

צבע יסוד והצבע המשלים שלו המונחים זה לצד זה, בתכשיט למשל, מבליטים האחד את השני ומושכים תשומת לב רבה.

בשנת 1835 פרסם מישל איז’ן שברל את ספרו “חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים” והעניק לעולם את  תורת הצבע של שברל ואת גלגל הצבעים. תורת הצבעים של שברל היא המחקר המקיף והמדעי הראשון בתחום תורת הצבעים והוא היווה את שיאו של עיסוק שהחל עוד ברנסנס במקרים כמו תורת הצבע של גתה.
תורת הצבע של שברל והגילוי של גלגל הצבעים היו פריצת דרך מרחיקת לכת בתחום השימוש בצבעים באמנות, ואמנים רבים החלו ליישם את עקרונות הצבעים המשלימים בציורים עד היום.
תיאורית הצבעים של שברל נלמדת כיום בכל מוסד אמנות המכבד את עצמו ודורות של ציירים מתחילים את דרכם בשינון המרכיבים השונים של גלגל הצבעים. 

שברל, שהיה כימאי צרפתי, ניהל מעבדה לצבע במפעל גובלנים ושטיחי קיר. את תורת הצבע הוא פיתח לאחר שנקרא לבדוק את תופעת דהיית הצבע והפיכתם לעמומים בשטיחי קיר. במהלך הבדיקה מצא כי לפעמים נבעה הבעיה ממרכיבי הצבע, אך פעמים רבות נוצרה הבעיה ממיקומם של הצבעים וסמיכותם.
שברל מצא שכאשר מביטים מרחוק בשני חוטי צבע שונים, למשל אדום וצהוב, העין קולטת אותם כיחידה אחת בצבע כתום, עקב התמזגותם בעין. לתופעה זו קרא:" מיזוג אופטי".
כמו כן ראה שגם במשטחים גדולים משפיעים הצבעים זה על זה – כל צבע מקרין את עצמו על המשטח שעל ידו. הצבע נראה בוהק יותר על יד הצבע המנוגד לו, וכל צבע מקרין סביבו את הצבע המשלים שלו.
הוא ראה שכאשר מתבוננים בכתם צבע מסוים ומסיטים מבט למשטח אחר, העין זוכרת את הצורה אך מתקבל במשטח הצבע המשלים. תופעה זו נקראת תופעת ההד. מהקרנה זו של צבע משלים נולדה תיאורית הניגוד הסימולטני של הצבעים.
הצבעים משפיעים לא רק בגוון, אלא גם בטון, בכהות.
הוא ניסח חוק כללי לפיו "כאשר העין רואה בו זמנית שני צבעים סמוכים במשטחים לא גדולים מדי היא תופסת אותם שונים זה מזה ושונים ממה שהם כל אחד בנפרד" .
אומנים רבים הושפעו מהתאוריה של שברול, כמו למשל מונה.

יש המחלקים את הצבעים לקרים או חמים:
הצבעים הקרים – צבעים הנוטים לעבר הכחול ומעוררים תחושת קרירות ואף מרגיעים: כחול, תכלת, טורקיז, ירוק, אפור, סגול הנוטה לכחול וכו'.
הצבעים החמים – צבעים הנוטים לצהוב ומעוררים תחושת חמימות: אדום צהוב, כתום, ורוד, סגול הנוטה לאדום וכו'.
התחושה של צבעים קרים וחמים היא סובייקטיבית ומושפעת ממיקומו של הצבע ביחס לצבעים שלידו, ולצבעים שמתחתיו.
בציור משתמשים בד"כ בצבעים הקרים  בנוף מרוחק – האופק, או קטעים שברצוננו לתת להם תחושה של מרחק ומרחב. בצבעים המוגדרים חמים – מציירים את הקטעים המובלטים בציור, הדורשים הדגשה.

ישנם שלושה מאפיינים עיקריים שמגדירים צבע: גוון, רוויה ובהירות.
הגוון הוא הצבע עצמו.
הרוויה מתייחסת לכמות הצבע שמבדילה בין הגוון לאפור (יותר רוויה, יותר רחוק מאפור. תמונה בגווני אפור למשל, היא לחלוטין בלתי רוויה).
הבהירות מתייחסת לכמות השחור או הלבן שבצבע. כך פועלת שיטת הצבע HSB, כשהיא מתבססת על ערכים אלו כדי ליצור כל צבע אפשרי.

הרמונית צבע

הרמוניית צבעים מייצגת איזון נכון או אחידות של צבעים. שילובי צבעים שמתקיימים בהרמוניה זה עם זה הם נעימים לעין. המוח האנושי מבחין בסדר הנכון שנוצר כתוצאה מהרמוניית הצבעים והדבר מעניק לו איזון ונחת.
מומחים לנושא הצבע יודעים בדיוק כיצד לשלב צבעים, בהתבסס על עקרונות תאוריית הצבע ופסיכולוגיית הצבע, ושילובים אלה הם אכן נעימים ומרגיעים מבחינה אסתטית.

הרמוניה מונוכרומטית
שילוב של צבע אחד עם כל הערבובים שלו בלבן ושחור. ז"א כל הצבעים שנמצאים בפלח אחד של  גלגל הצבעים

לדוגמא צמיד יפיפה במונוכרום

והנה אתר שצבעיו מונוכרומים משהו - כמה משעמם (ולא בגלל הנושא)

הרמוניה אנלוגית
כל 3 צבעים שנמצאים אחד ליד השני בגלגל. פלח של משפחת צבעים והערבובים שלהם עם שחור ולבן.

צבעים משלימים
זו הרמוניה של צבעים הנמצאים בדיוק זה מול זה על גלגל הצבעים.

ויש עוד סוגים.

הנה קישור  המראה  יפה את הסוגים בהרמוניית הצבע:
http://www.colorschemedesigner.com/


קצת פסיכולוגיה לסיום.
שימו לב כיצד אור וצבע עובדים: כשאנחנו בוחרים ללבוש בגד בצבע מסויים אנחנו מעניקים לעצמנו (במודע או שלא במודע) משהו מהתכונות האנרגטיות של הצבע - מה שחסר לנו או שמשלים אותנו. אנו מפתחים סימפטייה לצבע מסויים ודחייה לצבע אחר. אני, למשל,  הולכת כמעט תמיד בשחור ומתעבת צהוב.
הפסיכולוגים רואים בצבעים גורם המשפיע על האדם, ברבדים עמוקים ובלתי רציונליים של אישיותו.
לאנשים ישנן אסוציאציות בלתי מודעות המתעוררות ע"י הצבעים. גם לאחר שאדם נזכר בפרטי המאורע שהוא מקור האסוציאציה, מוסיף הצבע להשפיע עליו, בפרט אם הסמיכות בין הצבע והתגובה הרגשית נעוצה בגיל הילדות.
 ישנם פסיכולוגים המשתמשים בצבעים באבחון הפרעות נפשיות.
מבחני אישיות מסוימים יוצאים מתוך ההנחה שלפי תגובה מסוימת לצבע מסוים, ניתן לגלות את טיפוס האישיות ואף נטיות מודעות ובלתי מודעות. למשל, גווני הכחול – משיכה עזה או רתיעה מפניהם אופיינית לאנשים מופנמים המיטיבים למשול ברגשותיהם. משיכה לאדום מרמזת על דחפים תוקפניים.

הפסיכולוגים ממיינים את הצופים על ציור/צבעים לשלושה סוגים:
צופים המגיבים בעיקר לצבעים ומעדיפים ציור צבעוני וצופים המגיבים בעיקר על צורות ותכנים ומעדיפים ציור לא צבעוני.
צופים המעדיפים ציורים על פני הצבעים המועדפים על ידם כגון, חמים או קרים, רוויים או בלתי רוויים, או על פי הצבעים הזוכים למטען ריגושי מיוחד בהתאם להבחנות המקובלות בתחום האבחון הפסיכולוגי.

מגוון ההשפעות האפשריות של הצבעים מעיד, כי אכן רב כוחם של הצבעים להפעים חוויה עזה ודינמית. 

מיון זה מחלק את הצופים לארבעה טיפוסים:

ה- "האובייקטיבי" המגיב על האיכויות האובייקטיביות של הצבעים ויחסיהם הצורניים.
ה-  "הפסיכולוגי" , המגיב בתחושות והלכי רוח.
ה- "האסוציאטיבי", המגיב באסוציאציות אישיות.
בעל ה"אופי" – הגלה רגישות למשמעויות סמליות של הצבעים ולאיכויות המבע שלהם.

תגובות הצופים לצבעים תלויות בתפקוד שממלאים הצבעים בציור. אם הם משמשים כעיטור או כאמצעי ביטוי, אם הם רוויים ועזים, או צבעים קלושים וחיוורים.

לקריאה נוספת
ayala, עיצוב תדמית, עדנה טופר, שפת האמנות
Inhouse, גוש תל מונד והמושבים, טקסטולוגיה, יהושע
תורת הצבע של שברל, ציידת הצבעים, עירית, עיצוב בעץ