למה הדגדוג מדגדג?

הגוף שלנו היא מכונה (בד"כ משומנת היטב) מורכבת יותר ממה שאי פעם טובי המדענים יצליחו לבנות.
יש המון דברים שהגוף שלו עושה ולנו אין מושג קלוש למה.

למדענים יש השערות, לעיתים פתרונות,  לכמה שאלות מורכבות הקשורות לגוף שלנו.

בואו נתחיל בשאלה הזויה משהו, אבל תחשבו רגע - למה העור בכפות הידיים שלנו מתקמט כשאנו מבלים זמן רב באמבטיה, בבריכה, בים?

ובכן- תעלומת "עור הסבתא" הגיעה כנראה לפתרונה, ככה לפחות טוען טום סמלדרס, נוירוביולוג של האבולוציה מאוניברסיטת ניוקאסל.

לאחר שקרא מאמר של מנהל מעבדה באיידהו, חקר סמלדרס את יתרונות האצבעות המקומטות.
לפי השערתו, הקמטים בקצות האצבעות דומים לעקבות צמיגי הרכב ולרשתות הניקוז שרואים בהרים.
בקיצור - מאמינים המדענים כיום, כי הקמטים האלו הם יתרון אבוציונלי שעוזר לתפוס חפצים, גם כשאנו חלקלקים ורטובים. אבות אבותינו משחר ההיסטוריה היו צריכים בכלים וללכת יחפים, גם כשירד גשם.
תופעה זו כנראה עזרה להם מאוד.

פתרו תעלומה אחת ומיד עלתה אחרת.

אם הקמטים עוזרים לנו באחיזה, אז למה הם לא שם בדרך קבע?

סמלדרס חושב שהקמטים באים ע"ח משהו אחר, למשל אבדן מה של רגישות באצבעות.

תוספתן הוא שלוחה צינורית, חסומה בקצה, היוצאת מתחילת המעי הגס.

אבל לפעמים נדמה כי האיבר הזה עושה יותר רע מאשר טוב.
תאמינו לי, מניסיון אישי, דלקת בו כואבת הרבה יותר מצירי לידה.
לפעמים (לא מניסיון אישי, תודה לאל) הדלקת יכולה להביא למוות.

אז בשביל מה אנחנו צריכים אותו בגופנו?

מסתבר שהרירית שלו מכילה תאים רבים הקשורים למערכת החיסון והם גדלים ומתנפחים בתגובה לזיהום.

התוספתן משמש בית לחיידקים רבים הטובים בקיבה.

אני בטוחה שתסכמו איתי ששיהוקים הם מיטרד מעצבן, בעיקר כשנדמה שהם באו כדי להתנחל.

מדענים אף פעם לא באמת הבינו למה אנחנו משהקים והציעו כמה תיאוריות בנושא.

שיהוק הוא  תנודות התפרצותיות בלתי נשלטות, חוזרות ונשנות של שריר הסרעפת.
כתוצאה מתנודות אלו, הקיימות רק ביונקים, הן חסימתו ופתיחתו של בית הקול, מה שגורם לרעש ולהפסק רגעי בדיבור הרגיל.

התיאוריה האחרונה לגבי הסיבה שליהוקים טוענת כי השיהוק התפתח אצל תינוקות כדי שיוכלו להוציא אוויר מהקיבה וכך יוכלו לינוק טוב יותר.

משיהוק נעבור לפיהוק.
אני רק כותבת את המילה ומיד מתחילה  לפהק.

הפיהוק הוא רפלקס גופני הכולל פעירה רחבה של הפה והלוע, שאיפה ונשיפה אצל בני אדם ובעלי חיים.
הוא מהווה סימן לעייפות, חוסר בשינה או סתם שעמום, אבל למעשה הסיבות לפיהוק לא ממש ידועות לאשורן.

לפיהוק יש בסוס אבוציונלי מוצק.
יונקים ורוב בעלי החוליות האחרים מפהקים. גם צבים, תנינים, ציפורים ואפילו דגים, כולם מפהקים.
הפיהוק מתחיל כבר אצל עוברים ברחם, בדרך כלל לקראת סוף השליש הראשון של ההיריון, ותינוקות שזה עתה נולדו מפהקים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

אז למה אנחנו מפהקים?

תיאוריה אחת אומרת שהפיהוק עוזר לגוף לקחת עוד חמצן, גם למשל כדי להישאר יותר עירניים.
תיאוריה אחרת טוענת כי הפיהוק בא לשדר לאחרים שאתם עייפים או סתם משועממים.

תיאוריה משנת 2004 אומרת שהפיהוק עוזר לקרר את המוח.

כולנו יודעים שפיהוק הוא תופעה מדבקת, הרבה יותר מצחוק.
השאלה למה הפיהוק מדבק מסקרנת אותי הרבה יותר מלמה מפהקים.
אחת התאוריות טוענת  שפיהוק מדבק היא על מנת לגרום לאחרים להישאר ערים למקרה של סכנה. התיאוריה האבולוציונית מתבססת על העובדה שפיהוק קיים גם אצל יונקים אחרים והוא משמש כקריאת אזהרה. מכיוון שפיהוק מדבק, מספיק שאחד הפרטים מפהק על מנת שאחרים יפהקו גם הם, וכך המסר יועבר במהירות רבה הלאה.
זהו סוג של ריטואל שנועד לשמור על דריכות הקבוצה מפני סכנות שונות.

צמרמורת ועור ברווז מופיעים בד"כ במצבי לחץ וסכנה.

במצבים כאלו משחרר ההיפותלמוס (החלק במוח שאחראי על חלק ממערכת העצבים) אדרנלין האמור לעזור לגוף להתכונן לתגובה.

שחרור האדרנלין מכווץ את השרירים מה שגורם לנו להצטמרר ולשיער לזקוף.

לא רק פחד וחלץ גורמים לתופעה ולשחרור אדרנלין.
גם רגש חזק כמו אהבה, אושר או הלם יגרמו לתופעה דומה.

המונח "עור ברווז" לא ניתן לתופעה הזו במקרה.
התופעה שכיחה מאוד בטבע, כחלק מתופעת Fight or Flight (הילחם או ברח) המסמלת את פעילות מערכת העצבים בשעת חירום.  

רבים מאמינים שבטן מקרקרת היא סימן לרעב. ובכן, זה אומר קשור למערכת העיכול, אבל לא בדיוק בגלל רעב.

קרקורי הבטן הם תוצאה של גזים הנמצאים במערכת העיכול.
כשיש אוכל בקיבה הם משקיטים את הרעשים ולכן כשאנו שבעים או אחרי אכילה איננו שומעים אותם.

יש עוד תופעות מעניינות, אבל כבר התחלתי לפהק ולכן אסיים בדגדוגים.
לעיתים הדגדוגים יכולים להיות נעימים אבל רובנו מעדיפים להמנע מהם.

למה קשה לנו לדגדג את עצמנו ולמה אנו לא שולטים בצחוק כשמדגדגים אותנו.

קיימים שני סוגים של דגדוגים, אותם תארו פסיכולוגים כבר בשנת 1897:

• תחושה במגע קל מעל העור - קניזמסיס.
  סוג זה אינו גורם לצחוק, אלא לתחושת גירוי קלה.
• דגדוג עמוק, נקרא גרגלזיס והוא אופייני לבני האדם וליונקים עילאיים.

הדגדוג שאופייני למקומות מסויימים (כפות הרגליים, בית השחי, הצוואר ומגע בבטן)  גורם להעברת אותות חשמליים דרך סיבי עצב תחושתיים לכאב ולמגע.
התחושות עוברות לקליפת המוח, המעבירה פקודה אל הסרעפת והשרירים בין הצלעות להתחיל לפעול ובעצם לצחוק.

החוקרים סבורים שהצחוק בזמן דגדוג הוא תגובת בהלה של המוח, מעין קטע אבולוציוני לאיום.

טוב, אז למה אנחנו לא מצליחים לדגדג את עצמנו ולצחוק?
ובכן, ע"מ לצחוק מדגדוג צריך להיות גורם של הפתעה (זה אולי יקרה לכם אם אתם מפוצלי אישיות).

"לכל תכשיט, הסיפור שלו"