20.9.2012

קטניות

הקטניות (שם מדעי: Leguminosae, Fabaceae) היא משפחת צמחים בעלי פרחים שהמאפיין העיקרי שלה הוא
התרמיל (legume), פרי שמוצאו משחלה עילית בעלת עלה שחלה יחיד.
לפרחי הקטניות צורות שונות, אך הם תמיד פנטמריים, כלומר חלקיהם עומדים בדורים של חמש.
עלי לוואי קיימים בדרך כלל בצידי הפטוטרת, ובסיס הפטוטרת מעובה במידת מה על פי רוב.
לקטניות תכונה ייחודית של קיבוע חנקן אטמוספירי, בעזרת חיידקים סימביוטיים המכונים ריזוביום, החיים על שורשיהן. לתכונה זו חשיבות רבה באקולוגיה ובחקלאות, משום שהיא מאפשרת את העשרת הקרקע בחומרי הזנה, לאחר שנצרכו על ידי גידולים חקלאיים או על ידי הפרעה כגון שריפה. תכונה זו גורמת גם לתכולת חלבון גבוהה יותר בקטניות, בהשוואה לצמחים אחרים.
לקטניות (אפונה, אגוזי אדמה, שעועית, חמצה, פול, בקיה, תלתן ודומיהם) שימושים חשובים בחקלאות, כמאכל לבני אדם, וכן כצמחי מספוא לבהמות. הזרעים שלהן בעלי ערך תזונתי גבוה, הכולל חלבונים, פחמימות, סיבים וויטמינים שונים מקבוצת ה-B.



אפונה
אפונה (אפון מתורבת, שם מדעי: Pisum sativum) היא  בעלת פרי עגול וירוק הגדל בתרמיל.
מחזור חייה הוא כשנה. היא נאכלת בתבשיל, משומרת או חיה.
האפונה נמצאה בחפירות ארכאולוגיות המתוארכות לתקופת זמן של 10,000 שנים לפחות.
השרידים הקדומים ביותר נמצאו בטורקיה, עיראק וישראל. האפונה נפוצה באירופה, סין והודו.


















אגוז אדמה
אגוז אדמה, המכונה גם בוטן, הוא זרעו האכיל של הצמח ארכיס תת-קרקעי (Arachis hypogaea).
למרות שמו, אגוז האדמה אינו אגוז על פי הגדרתו הבוטנית, אלא קטנית. מכאן שמו המקובל בערבית, "פול סודאני".
שמם המקובל של אגוזי האדמה, "בוטנים", ניתן להם בטעות, מכיוון שבמקורות משמש שם זה לציון הפרי של האלה האמיתית (אלת הבטנה; פיסטוק).
הבוטנים גדלים מתחת לאדמה בתוך תרמיל עצי, כל תרמיל מכיל בדרך-כלל זוג זרעים.
ישנם אנשים הסובלים מאלרגיה חריפה לבוטנים. במקרים קיצוניים אכילת בוטן יחיד (או אף שאיפת אבק מבוטנים) עלולה להוביל לתגובה קשה ואף למוות.
שמן בוטנים אינו מכיל את כל החלבונים הקיימים בבוטן עצמו (שלא כמו חמאת בוטנים המשמרת את רובו), כך שמעט מאוד אנשים אלרגיים אליו.
בוטנים מכילים שפע של ויטמינים ומינרלים כגון ויטמין B1, ויטמין B2, ויטמין B3, ויטמין B6, אבץ, אשלגן, זרחן, מגנזיום, נחושת וסידן. הערך הקלורי שלהם גבוה.














שעועית
שעועית מצויה (שם מדעי: Phaseolus Vulgaris) היא צמח חד-שנתי, מין בסוג שעועית.
לשעועית המצויה יש זנים רבים, עשבוניים שחלקם שרועים וחלקם מטפסים. העלים מנוצים, בעלי שלושה עלעלים.
הפרחים פרפרניים, הסירה מאוחה, עמוד העלי והאבקנים מפותלים. הפרי הוא תרמיל בעל שתי קשוות, הזרעים מופרדים חלקית זה מזה על ידי רקמה ספוגית.
 מוצא השעועית המצויה במרכז אמריקה, שם גודל על ידי הילידים עוד בזמן העתיק.
עם גילוי אמריקה הגיעה השעועית לאירופה וכיום היא נפוצה בכל העולם. בארץ גודלה השעועית עוד בימי הערבים, וכיום שטחי גידולה הם נרחבים – על כל סוגיה: יבשה, ירוקה, צהובה, לבנה, שחורה ואדומה.
השעועית הירוקה עשירה יותר בחלבונים מהשעועית הצהובה.






חימצה
חִמְצָה תרבותית (שם מדעי: Cicer arietinum), המוכרת יותר בשמה הערבי חומוס, היא צמח ממשפחת הקטניות.
גובהו של הצמח הוא 20 - 50 ס"מ, והוא בעל עלים נוצתיים קטנים הנמצאים משני צדי הגבעול.
בתרמיל גרגר אחד עד שלושה גרגרי חומוס. הפרחים לבנים או כחולים אדמדמים.
חמצה זקוקה לאקלים חם ולמעלה מ־400 מ"מ גשם שנתי.
ישנן עדויות על ביות צמח החמצה בכלי חרס מהתקופה הנאוליתית מאזור טורקיה, מצרים ויריחו.
מהתקופה הנאוליתית המאוחרת ישנן עדויות מ
תסליה, קסנתי, לרנה, ודימיני מסביבות 3500 לפנה"ס.
בצרפת נמצאו עדויות מהתקופה המזוליתית בסביבות 6790 לפנה"ס.
בתקופת הברונזה נאכלה החמצה חיה ושימשה לקינוחים. הרומאים גם הם גידלו כמה סוגי חימצות.  הן נאכלו במרק בשר וכחטיפים לאחר שעברו קליה. בתקופה הרומית היו גרגרי חמצה קלויים מאחר פופולרי.



תלתן
תלתן (שם מדעי: Trifolium) הוא סוג של עשב במשפחת הקטניות שבו נכללים כ-300 מינים שונים.
הוא נפוץ ביותר בחצי הכדור הצפוני, אך מינים רבים נמצאים גם באמריקה הדרומית ובאפריקה, בייחוד באזורים גבוהים בהרים הטרופיים.
התלתן עשוי להיות צמח חד-שנתי, דו-שנתי או רב-שנתי. עליו מורכבים משלושה עלעלים, ומכאן מקור שמו.
הפרח ערוך בשיבולים או בקרקפות צפופות, שבהן כל פרח ניכר בבירור. לפרחים גביע בן 5 שיניים ירוקות ו-5 עלי כותרת בצבעים שונים, וכמו בשאר הפרחים בתת-משפחת הפרפרניים, יש בפרח גם 10 אבקנים ועמוד עלי אחד.
בדומה לקטניות אחרות, גם לצמחי התלתן יש על השורשים פקעיות זעירות, ובהן חיידקים קושרי חנקן.
חיידקים סימביוטיים אלו מסוגלים לקשור חנקן מהאוויר ולהפוך אותו לתרכובות חנקניות מסיסות במים וזמינות לצמחים. לכן, נהוג לעתים לזרוע תלתן בשדות ואחר כך לחרוש אותם. זהו "דישון ירוק", המעשיר את הקרקע במלחי חנקן ובחומר אורגני.













בתיאבון!