חלק א' - כאן
המסורת היהודית רואה בזוגיות צורך אנושי בסיסי. כבר בסיפור הבריאה נאמר: "לא טוב היות האדם לבדו", ועזיבת בית ההורים לשם מיסוד קשר זוגי מתוארת כצעד טבעי ומתבקש: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
על פי היהדות האורתודוקסית, על בני הזוג המתכוונים להנשא לעבור שני שלבים נפרדים: הקידושין (בלשון התורה "אירושׂים") והנישואין. בשלב הקידושין מקדש הגבר את האישה באמצעות כסף, שְווה כסף, שטר אירוסין או ביאה תוך אמירת "הרי את מקודשת לי בביאה/שטר/כסף/חפץ זה כדת משה וישראל". ביהדות הרפורמית, טקס הקידושין נערך באופן שיוויוני. לאחר הקידושין נחשבת האישה "אשת-איש" ואסורה להינשא לאחר.
הנישואין הם ההתייחדות של שני בני הזוג בביתם שלהם. כיום נהוג לשלב מספר שיטות להשגת מטרה זו בתהליך החופה: הכניסה תחת לחופה וכניסה ל"חדר ייחוד".
במקרא מוגדרות שלוש חובות בסיסיות של הגבר כלפי האישה: שאר, כסות ועונה, כלומר מזונות, ביגוד ויחסי אישות.
"אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:" (שמות, כ"א י').
חז"ל הוסיפו עוד שבעה ובהם: רפואתה, פדיונה וקבורתה וקבעו ארבע מחויבויות של האישה כלפי הבעל והם מעשי ידיה, מציאתה, פירות מנכסיה, וירושתה.
חובתה של האישה היא סיפוקו המיני של הבעל בעת שירצה, בדומה למחויבותו כלפיה בכל עת שתרצה ותרמז לו, ובנוסף הוא גם חייב במצווה מהתורה, לקיים עימה יחסים בזמנים קבועים אלא אם כן אינה חפצה בכך, וזו היא מצוות עונה.
חופה, בהלכה, היה בעבר חדר בו היו החתן והכלה מתייחדים בליל הכלולות, ובו היו שוהים במשך "שבעת ימי המשתה" שלאחר החתונה.
כיום מתייחס המונח "חופה" ליריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את טקס הנישואין. טקס הנישואין עצמו מכונה אף הוא חופה.
הכתובה איננה נזכרת במקרא.
נחלקו התנאים בסיבת התקנה. יש הסוברים שהיא תוקנה, על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרה להגן על הנשים, שלא יהיה קל לגרשן, מאחר שעל המגרש את אשתו לשלם לה סכום כסף גדול.
בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו . בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשמים הנכסים אותו מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה .
יש הטוענים כי הכתובה מהווה שטר קניין של הבעל את האישה ממשפחתה והסכום על הכתובה מהווה מעיין דמי ביטול עיסקה.
על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים. העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה.
יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל-פה בפני העדים.
שׁוּשְׁבִין (מילולית: "חבר", "ידיד") או שושבינה, הוא מי שמלווה את החתן או הכלה לחופה בטקס נישואיהם, על פי רוב קרובי משפחה או ידידים קרובים.
כמו כן מכונה שושבין מי שפורש חסות כספית או רוחנית ומדרבן פעילות מסוימת.
בתקופת המשנה, השושבינים היו חברי החתן או הכלה, המלווים אותם לחופה והשמחים אתם בסעודתם.
השושבינים היו שולחים מתנות לחתן ביום החופה, והוא בתורו היה שולח מתנות שוות ערך כשחבר אחר מן השושבינים מתחתן.
במדינות רבות, כארצות הברית ואנגליה, השושבינה מצד הכלה היא בדרך כלל אישה צעירה, ולעתים קרובות חברה קרובה או אחות.
באופן מסורתי, לשושבינות נבחרות נשים לא נשואות שכבר הגיעו לפרקן.
השושבינה העיקרית, אם נבחרה כזו, מכונה בדרך כלל השושבינה הראשית, או "שושבינת הכבוד" (באנגלית: maid of honor) אם היא לא נשואה. החובות הנדרשים מהן מצומצמות מאוד, והן מתבקשות בין היתר להשתתף בטקס, ולסייע לכלה ביום החתונה ובתכנון החתונה וקבלת הפנים.
כלות היפיות
שימו לב מי עונד את התכשיטים |
שימו לב כמה מעט וכמה עדינים התכשיטים של אנשי הדם הכחול
נתחיל מהמלכה אליזבט (אז נסיכה)
שחגגה בשבועות האחרונים 60 שנות מלכות
והכלה של הנכד (לא זוכרת מה שמה)
והזוג הצעיר
לא יודעת מי השניה (גרייס קלי?)
גרייס קלי, נסיכת מונקו
כלות סלבס
הנישואין ביהדות
המסורת היהודית רואה בזוגיות צורך אנושי בסיסי. כבר בסיפור הבריאה נאמר: "לא טוב היות האדם לבדו", ועזיבת בית ההורים לשם מיסוד קשר זוגי מתוארת כצעד טבעי ומתבקש: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
על פי היהדות האורתודוקסית, על בני הזוג המתכוונים להנשא לעבור שני שלבים נפרדים: הקידושין (בלשון התורה "אירושׂים") והנישואין. בשלב הקידושין מקדש הגבר את האישה באמצעות כסף, שְווה כסף, שטר אירוסין או ביאה תוך אמירת "הרי את מקודשת לי בביאה/שטר/כסף/חפץ זה כדת משה וישראל". ביהדות הרפורמית, טקס הקידושין נערך באופן שיוויוני. לאחר הקידושין נחשבת האישה "אשת-איש" ואסורה להינשא לאחר.
הנישואין הם ההתייחדות של שני בני הזוג בביתם שלהם. כיום נהוג לשלב מספר שיטות להשגת מטרה זו בתהליך החופה: הכניסה תחת לחופה וכניסה ל"חדר ייחוד".
"אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:" (שמות, כ"א י').
חז"ל הוסיפו עוד שבעה ובהם: רפואתה, פדיונה וקבורתה וקבעו ארבע מחויבויות של האישה כלפי הבעל והם מעשי ידיה, מציאתה, פירות מנכסיה, וירושתה.
חובתה של האישה היא סיפוקו המיני של הבעל בעת שירצה, בדומה למחויבותו כלפיה בכל עת שתרצה ותרמז לו, ובנוסף הוא גם חייב במצווה מהתורה, לקיים עימה יחסים בזמנים קבועים אלא אם כן אינה חפצה בכך, וזו היא מצוות עונה.
החתונה של הורי 1960 |
חופה
כיום מתייחס המונח "חופה" ליריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את טקס הנישואין. טקס הנישואין עצמו מכונה אף הוא חופה.
החופה של הורי |
כתובה
כְּתובָּה היא מסמך משפטי יהודי הלכתי הניתן לכלה קודם הנישואים. כיום נהוג לתיתהּ תוך כדי מעמד החופה. מטרתו של ההסכם הוא הגנה על זכויותיה של האישה.הכתובה איננה נזכרת במקרא.
נחלקו התנאים בסיבת התקנה. יש הסוברים שהיא תוקנה, על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרה להגן על הנשים, שלא יהיה קל לגרשן, מאחר שעל המגרש את אשתו לשלם לה סכום כסף גדול.
בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו . בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשמים הנכסים אותו מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה .
יש הטוענים כי הכתובה מהווה שטר קניין של הבעל את האישה ממשפחתה והסכום על הכתובה מהווה מעיין דמי ביטול עיסקה.
על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים. העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה.
יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל-פה בפני העדים.
אבי חותם על הכתובה |
כמו כן מכונה שושבין מי שפורש חסות כספית או רוחנית ומדרבן פעילות מסוימת.
השושבינים היו שולחים מתנות לחתן ביום החופה, והוא בתורו היה שולח מתנות שוות ערך כשחבר אחר מן השושבינים מתחתן.
במדינות רבות, כארצות הברית ואנגליה, השושבינה מצד הכלה היא בדרך כלל אישה צעירה, ולעתים קרובות חברה קרובה או אחות.
באופן מסורתי, לשושבינות נבחרות נשים לא נשואות שכבר הגיעו לפרקן.
השושבינה העיקרית, אם נבחרה כזו, מכונה בדרך כלל השושבינה הראשית, או "שושבינת הכבוד" (באנגלית: maid of honor) אם היא לא נשואה. החובות הנדרשים מהן מצומצמות מאוד, והן מתבקשות בין היתר להשתתף בטקס, ולסייע לכלה ביום החתונה ובתכנון החתונה וקבלת הפנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה